יסוד גדול בעבודת ה’ גילה לנו הסבא מקלם: תמיד צריך להתחיל לעבוד
בנקודה החזקה של האדם. ומשם לעבוד ולתקן את הנקודות החלשות שלו.
אם נוגעים בפצע פתוח, הוא נעשה יותר גרוע, ויכול להיות אינפקציה! צריך
לעבוד מסביב מסביב, להתחיל בנקודות הבריאות.

דוגמא לזה נתן הסבא: מי שסובל ממידת הקמצנות, ואינו בעלים על ממונו,
הוא רוצה להוציא ולא יכול. הוא לומד מוסר ועובד על עצמו ורוצה להתפתח
ולהתשנות ולהיות בעלים על עצמו. העצה בשבילו היא לא לעבוד על קמצנות,
שזה מקום המחלה שלו. אלא אם האדם הזה טוב במידת החסד, ויש לו אהבת
הבריות, עליו לעבוד על עשיית חסד, ולהשלים את עצמו בחסד, ויתגבר
בחסד, וממילא לא יהיה קמצן, כיון שחסד וקמצנות הם סתירה גדולה. העיקר
הוא להתחיל לעבוד תמיד בנקודה הבריאה. (הובא בלקט רשימות בעניני בית המקדש,
למשגיח רבי נתן וואכטפויגל, עמ’ עג)

עתה נבין איך עבודה זו שייכת לתקופתנו.

כתב המשגיח רבי נתן וואכטפויגל (שם עמ’ עב והלאה): אמרו חז”ל (ברכות לב:) מיום
שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.

וכתוב בפסוק “אני ישנה ולבי ער” (שיר השירים ה, ב). ביארו חז”ל שבזמן של
הגלות יש הנהגה של “אני ישנה” – מצב של הסתר פנים, העלם ומחיצות.
חסר בהתקרבות בין ישראל לאביהם שבשמים. אבל כל זה הוא רק כלפי
חוץ! “ולבי ער” – בלב יש תמיד איחוד גמור. בעומק הלב אין מחיצות!
אורייתא קב”ה וישראל חד.

“מפני חטאינו גלינו מארצנו” – בגלות נעשה פירוד גדול, וחלילה רואים
שליטה אחרת, וממשלה אחרת, ריחוק גדול. אך “ולבי ער”, הלב עדיין מאוחד
ומקושר, ושמה בעומק הלב מרגישים. בלב יש את האיחוד וההתקרבות
האמיתית. החיצון נחרב, אבל ה ְפנים עדיין מאוחד. הלב עדיין שלם
ומאוחד לגמרי.
והרי ביארנו שבגלותנו, החיצון נחרב – “אני ישנה”, אבל הפנים, עומק הלב
עדיין שלם – “ולבי ער”! ולכן בשביל לחזור ולאחד את החיצון, איפה שנעשה
פירוד, צריך להתחיל מהנקודה הבריאה, איפה שיש עדיין איחוד – וזה
עומק הלב!

איך מגיעים לעומק הלב? הוי אומר על ידי דמעות! דמעות הם שפת הלב,
ודמעות מגיעים לעומק הלב.

ממשיך המשגיח: ענין הדמעות הוא עיקר גדול בעבודה, אך לא מדברים עליו
כלל. חז”ל אמרו (ברכות לב:): מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין
ישראל לאביהם שבשמים. ומיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ואף
על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, ע”ש.

עם תפילה לבד אי אפשר לשבור מחיצה זו, אבל שערי דמעה לא ננעלו.
1 דמעות יש להם כח לשבור כל המחיצות.

מה פשר הדבר? אם שומעים בכי של תינוק, מיד רצים אליו, וטורחים למענו,
כיון שבכי גורם התקרבות! דמעות שוברים את כל המחיצות, אפילו מחיצה
של ברזל. שום דבר לא עומד נגד דמעות. וכל כך למה? כי הלב הוא שלם,
ודמעות מגיעים ללב! על ידי דמעות אנו עובדים מהחלק הבריא שלנו,
הנקודה החזקה שלנו, ששם אין פגם. ולכן הוא בוקע כל המחיצות.

כתוב בפסוק “במסתרים תבכה נפשי” (ירמיה יג, יז). יש מקום שנקרא
“מסתרים”. בעומק הלב זהו “מסתרים”, ודמעות מגיעים לעומק, משם אפשר
להתחיל לעבוד.

איתא במדרש (ילקוט שמעוני ויגש קנב): כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי,
כך אין הקב”ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר “בבכי יבואו ובתחנונים
אובילם” (ירמיהו לא, ח). רואים מכאן שבכי זה אופן של התקרבות, אפילו
באחרית הימים. דמעות אינם קשורים לעצבות, אלא התקרבות. לעתיד לבא
הקב”ה יפגש עם כלל ישראל “להיות לכם לאלוקים” אחרי תשובה, ואחרי
הכל צריך להיות בבכי. ואם חסר בבכיה חסר בהתקרבות! האיחוד האמיתי,
אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא, מוכרח להיות דוקא “בבכי יבואו ובתחנונים
אובילם”.

“במסתרים תבכה נפשי מפני גוה” – מקום יש להקב”ה ומסתרים שמו (חגיגה
ה:). “מסתרים” הכוונה הפנים הכי גדול, ואם מגיעים לשם, אפשר לפעול הכל.

איתא בזוהר, בא וראה כח התפילה בדמעות, דהא לאה אמנו ידעה שעתידה
ליפול בחלקו של עשיו, וישבה והתפללה בדמעות, כמו שכתב “ועיני לאה
רכות”. והצליחה לשנות את הגזירה של ארבעים יום קודם יצירת הוולד.
רואים שעם כח של דמעות, לאה הגיעה למסתרים האמיתי – מ’ יום קודם
יצירת הוולד. ושמה הצליחה לשנות את הגזירה, ויצאה מחלקו של עשיו
ונכנסה לבית האבות הקדושים.

אחרי שיצחק אבינו נתן את הברכות ליעקב, בא עשיו וביקש גם כן ברכה.
אמר לו יצחק, אין לי מה לתת לך, כדכתיב “ולכה איפוא מה אעשה בני”
(בראשית כז, לז). ואז כתוב “וישא עשיו קולו ויבך”, ופתאום יצחק נותן לו ברכה!
רואים מכאן, שאפילו יצחק אבינו, מידת הדין, כביכול נעמד נגד דמעות!
ועשיו עם דמעותיו השיג ברכה. ואיתא בחז”ל שעשיו קיבל שליטה על ישראל
אלפיים שנה בזכות דמעות אלו. ומבואר, שאפילו עשיו הרשע, עם דמעות,
שבר את כל המחיצות, ע”כ דברי המשגיח.

יתכן לומר שדבר זה קשור למה שאמרו חז”ל (תענית כט.) לגבי חטא המרגלים:
אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות. הפגם של בני
ישראל היה שבכו. הם נתנו לדברי המרגלים להכנס לעומק לבם, במקום
להתחבר למקום העמוק בלבם שמחובר ובוטח בהקב”ה (וזה שכתוב לגבי המרגלים:
“אנה אנחנו עולים אחינו ֵה ַמסו את לבבנו וכו'” – דברים א, כח). בכי אמיתי הוא בכי מתוך חיבור
למקום בתוכנו המאוחד עם בורא עולם. אבל אנו בכינו בכיה של חנם, כלומר
בכיה שלא באה ממקום המחובר לה’. ומידה כנגד מידה קבע לנו הקב”ה בכיה
לדורות, כלומר מצב של גלות, שבו אנו בוכים ללא חיבור למקום בתוכינו
המאוחד ומקושר עם הקב”ה.

והדרך לתקן זאת היא על ידי בכיה של אמת – שנזכה להתקשר למקום בתוכנו
המאוחד עם הקב”ה, למקום שאין שם מחיצות בינינו לבין ה’. שנתחבר
לעומק לבנו הער! וזה שאמרו חז”ל אין הקב”ה גואל את בניו אלא בבכי,
כי כדי לזכות לתקן את הבכיה של חנם, צריכים אנו לעורר בכיה של אמת,
שמהותה חיבור למקום הכי עמוק בתוכנו, למקום שכל כולו מקושר ומאוחד
עם אבינו שבשמים ללא מחיצות. מקום זה הוא בעצם גאולתנו הפנימית, ולכן
היא תביא איתה את הגאולה הכללית לעם ישראל במהרה בימינו.