השם הטוב והרחמן, עזור לי לתקן את הבכיה שבכו עם שלם בט’ באב – בכיה של חינם.
הרי לא לחינם בראת את הבכי.
אמנם יש שתי סוגי בכיות, ועכשיו העבודה שלנו היא לתקן את הבכיה של חינם ולהתחבר לבכי של תקווה!
הבכי שמטמא את הנפש הוא בכי של ייאוש הנובע מחסרון אמונה.
הבכי המטהר, המזכך והבונה – יש בכוחו להביא את הגאולה, והוא בכי שנובע מתוך אמונה וביטחון בטובך ורחמנותך עלינו.
תודה שנתת לנו את הבכי, כי על ידו אנחנו מתקשרים לגאולה ומזכירים לעצמנו שהגאולה הפרטית והכללית שייכת היא אלינו.
עזור לנו להתבונן ולדעת על מה אנו בוכים? על מה אנו אבלים בתקופה זו של השנה?
לצערנו, אנו לא באמת יודעים מהו בית המקדש ולכן לא ממש מתגעגעים אליו כראוי. וזהו הצער הגדול ביותר – שאנו לא יודעים מה איבדנו, שאיננו משתוקקים ולא מחכים באמת לגאולה ולבניין בית המקדש.
התייאשנו מרוב אריכות הגלות שאנו מצויים בה, ונתנו לעולם הזה החיצוני והמסתיר את ה”שרביט”.
נכנענו למציאות הקיימת, קיבלנו את הגלות כחלק מאיתנו, ולפעמים שוכחים אנו שזה לא המצב המתוקן הראוי לנו ושוכחים לרצות משהו אחר.
שלושת השבועות הללו באים לעזור לנו להיזכר מה איבדנו ומה שייך אלינו באמת…
אנו מצטערים על כך שאנו לא יודעים מי אנו באמת,
אנו לא מכירים את כוחותינו הרוחניים כראוי, ויותר מכך לא תמיד מזהים את עצמנו עם הטוב, בפרט אם חטאנו.
אנו בוכים על כך שאנו לא מודעים לגודל מעלתנו לפניך, ועד כמה קשורים אנו בעולמות עליונים,
ועל ידנו מגיע השפע או צמצום השפע.
אנו בוכים על כך שאיננו מרגישים את הכוח הרב שנתת לנו, כי אנו גורמים את מאור פניך והשתלשלות של רחמיך הגלויים לעולם – או חלילה הסתר פניך.
אנו בוכים על כך שאנו לא יודעים מה כוחה של עבירה, עד כמה מרחיקה היא את גילוי נשמתנו בתוך גופנו, עד כמה מרחיקה היא בינינו, עד כמה מעכירה את הגוף ומחשיכה את הנשמה.
אנו בוכים על כך שאיננו מודעים לגודל אהבתך העצומה כלפינו, כי הרי אם היינו מודעים אליה היינו כל היום בהרגשת שמחה עילאית, והיינו מלאים אהבה כלפיך, כלפי תורתך, כלפי מצוותיך.
איבדנו את הקשר הטבעי שהיה לעם ישראל מדורי דורות – את הלב בשר, איבדנו לב חיי ומתרגש, אוהב וירא.
איבדנו את הקשר הטבעי איתך (והראיה לכך שהתפילה לא שגורה על פינו באופן טבעי ובכל רגע).
אנו מצטערים על כך שאנו לא יודעים ולא מרגישים שצריך בכלל לבכות, כאילו אנו כבר בגאולה.
וזה מראה על השלמה עם הגלות – שזה הייאוש הכי גדול שיש.
עזור לנו למחות ולא להסכים למצבנו! לבכות על ריחוקנו, כי אם היינו מחוברים למציאות הפנימית היינו כל היום בוכים על שאיבדנו אותך.
ואתה כל כך שייך אלינו, רוצה להתגלות בליבנו. הרי ציוותנו: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – שרצונך לשכון בתוכנו, בתוך ליבנו, ועלינו לעשות את ליבנו כלי מזוכך כדי להכיל אותך.
אם היינו מתבוננים על מצבנו, היינו בוכים על הדעת שחסרה לנו –
שאם הייתה בנו דעת לא היו לנו ייסורים.
היינו בוכים על שאין לנו עצה בכל מצב מה לעשות, ורצונך לעיתים נעלם מאיתנו בגלל שאין סנהדרין.
היינו בוכים על כך שבקלות דעת אנו עוברים על מצוות התלויות בלבנו – מצוות האמונה והביטחון, מצווה לשמוח בך ולהודות לך על כל החסדים הנסתרים והנגלים שאתה עושה עמנו תמיד, על המצווה לא לשכוח ממך לרגע ולקיים: “שיוויתי השם לנגדי תמיד”!
הרי אם היינו עושים זאת, כל חיינו היו נראים מלאי תוכן ושמחה.
עזור לנו לבכות בכי של תקווה על כך שאיננו יודעים מה כוחה של מצווה, וכמה חשובה כל תנועה שלנו לעבר הקדושה.
איננו יודעים את חשיבות כל מחשבה, דיבור ומעשה.
על שאיננו יודעים מהי קרבתך – מה זה אומר להיות קרובים אליך בלב שלם ונפש חפצה… הרי קרבתך מכילה את כל הברכות.
עזור לי לבכות על כך שאיננו אחוזים ודבוקים בך כראוי.
הרי זה היה חטא המרגלים בפועל.
עזור לנו לבכות על כך שהלב שלנו תפוס רוב היום בעניינים שוליים בלבד.
עזור לנו לבכות על חסרון האמונה שהוא שורש הגלות, כי משנחרב בית המקדש פסקו אנשי אמונה.
אנו בוכים על הרצון העליון שחבוי בתוכנו שנשכח מאיתנו.
אנא עזור לנו לזכור שאנו רוצים בעצם רק אותך, וממילא כשיתגלה אור פניך – ייעלמו כל הצרות.
אנו בוכים על כך שאין לנו מושג מהם הרחמים שלך, ועל כך שאנו לא מעוררים אותם כראוי על מנת שנצא מהגלות.
בלעדיך אדם לא אדם, מצוקת המצוקות – אדם ללא א-ל!
אפילו אנחנו שככל כך רוצים אותך עדיין רחוקים בדעתנו מגודל רחמנותך עלינו.
אנא בוראי, יוצרי, גואלי – אני רוצה להכיר אותך באמת.
אני רוצה להפנים אלוקותך לתוכי ממש!
אני רוצה להאמין ולבטוח שאתה רוצה רק להיטיב לי.
לבכות על זה שאני לא יודעת מה איבדתי – אבל כל הטוב הזה שייך אליי.
הצדיקים שהיה להם דעת אמיתית ידעו את האמת והיו כל כך מתאבלים על חורבן בית מקדשך, ואני בקושי מורידה דמעות.
קשה לי לבכות על בית המקדש כי אין לי תמונה מוחשית מה חסר כאן באמת.
עזור לי לחבר כל חסרון בחיי אל גלות השכינה וחורבן הבית.
הרי אם היה בית המקדש קיים – כל הספקות היו מתבטלות, כל השאלות היו נעלמות. הייתי רק מרגישה אותך בלב שלם.
אנא עזור לי להאמין שיש קודש בתוכי ולהקים אותו מחדש.
עזור לי לזכור כמה אני חשובה בעיניך, וכמה עבודה פשוטה של כל יהודי חשובה.
כל רצון טוב לא נאבד לפניך, כל מחשבה טובה אתה מצרף למעשה, כל דיבור טוב בורא מלאך, כל מצווה עושה צוותא איתך.
אנא תחזיר לנו את הדעת שאיבדנו, את הצדיקים.
תעזור לנו להאמין שהבכייה שלנו עוזרת ותורמת לגאולת עם ישראל.
אני בוכה על כך שאור האמונה אינו מאיר בי, על רגעים ושעות של ניתוק ממך.
על שאני שוכחת לבודד את הטוב שבי ולהילחם ברע, ולזכור שגם הרע של הזולת – זה לא הוא באמת.
לזכור שיש כאן מלחמה קשה ואמיתית ולא לתת ליצר הרע לנצח בה.
אני בוכה על השכחה ששכחנו מהו טוב באמת.
על מה אנו בוכים?
על שאיננו מספיק מאמינים בגודל מעלתנו – הרי “אתה בחרתנו מכל העמים” – ולא פועלים לפיה.
על ששכחנו שנבראנו להתענג עליך, כי שייך אלינו משהו אחר לגמרי – גילוי אלוקות כזה שאין כמותו בעולם.
אנו בוכים על שאין אנחנו יכולים לבטל את עצמנו באמת אליך ולהסתכל על התכלית באמת.
על שאיננו נאמנים לנשמתנו.
היה ראוי שליבנו היה בוער מתשוקה של אהבה וגעגועים עזים אליך.
אתה מקור כל התענוגות וההנאות וההתחדשות, אתה מקור השפע.
אנא עזור שנרצה אותך ולא נחליף אותך בדבר!
איכה? איה מקום כבודך?
היגלה נא, פרוס חביב עלינו סוכת שלומך, תאיר ארץ מכבודך – שהארציות והגשמיות, אנחנו נאיר מהכבוד שלך ונגלה אותך!
אנא היגלה עלינו והאר פניך – ונוושע!
עבודה מעשית לט’ באב:
- לעשות רשימה של כל הדברים שמציקים לי / שחסרים לי בנפש ובגוף – לקשר זאת אל חסרון התגלות השם, גלות השכינה, שורש הכאב – חסרון בקשר עם השם.
- לעשות התבוננות על אופן חיי – איך אני קמה בבוקר? מתפללת? יחס לזולת וכו’.
- לעשות מחאה עם מה אני לא מסכימה – “אני לא מסכימה לדון לכף חובה ולכעוס”.
- לרשום משפטי אמונה מחזקים על כל אותם דברים שאני רוצה לשנות – “אני מאמינה בי את הכוח להגיב בשלווה גם כאשר בעלי לא משתף איתי פעולה”.
- לעשות רשימה של בית המקדש שבתוכי – מידות טובות וכישרונות שחבויות בתוכי – להתפלל שיצאו מכוח אל הפועל.
“כל המתאבל על ירושלים מוסיף נדבך אבנים לבית המקדש השלישי”
