בין המצרים: המעבדה הפרטית לגאולת הלב | ריפוי הלב, פצעי התקשרות וגאולה פנימית על פי התורה
כיצד הופכים את ימי בין המצרים למסע של ריפוי רגשי, ריפוי פצעי התקשרות וחיבור מחודש לבורא? במקום לראות את שלושת השבועות רק כימי אבל על חורבן בית המקדש, אפשר לגלות שהם גם הזדמנות נדירה לרפא את הלב, לצאת ממעגלי השחזור, לחזק את הביטחון בהשגחת ה’, ולהתחיל את הגאולה הפרטית שלנו.
ימי בין המצרים הם ימים שבהם הקדוש ברוך הוא פותח לנו שער פנימי, עדין ועמוק, להיכנס אל המקומות הכואבים שבתוכנו, לא כדי לשקוע בהם, אלא כדי לגלות שבתוך עומק הריחוק מסתתרת נקודת אהבה גדולה. בתוך ההסתר, בתוך החורבן, בתוך המקומות שבהם הלב כבר התעייף מלקוות — שם ממש מתחיל אור הגאולה.
חז”ל לימדו אותנו שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. אבל האבלות איננה רק עצב על מה שאבד. האבלות היא היכולת לשהות עם החיסרון, להרגיש אותו, לתת לו מקום, ומתוך כך לעורר מחדש את ההשתוקקות למילוי שלו. כאשר אני מסכימה להרגיש את החורבן שבתוכי, את המקומות בלב שנאטמו, נשברו, התייאשו או נסגרו, אני בעצם פותחת מעבדה פרטית לריפוי הלב.
הלב הוא בית המקדש הפנימי
הלב הוא המקום שבו הקדוש ברוך הוא מבקש לשכון. “רחמנא ליבא בעי.” לכן בניין בית המקדש השלישי מתחיל גם בעבודה הפנימית של כל אחת מאיתנו: לטהר את הלב, לרפא את הלב, להחזיר אותו להיות לב חי, לב מרגיש, לב אוהב, לב בטוח, לב שמח ולב המחובר אל הנשמה ואל הבורא.
כאשר הלב נפצע שוב ושוב, אנחנו עלולות להרגיש מנותקות מעצמנו. אנחנו מתפקדות, נותנות, דואגות וממשיכות קדימה, אך בפנים נשאר מקום שלא קיבל הקשבה, שלא קיבל אהבה ושלא זכה להרגיש בטוח באמת.
למה אנחנו משחזרות שוב ושוב את אותו כאב?
אחת התופעות העמוקות ביותר בעולם הנפש היא תופעת השחזורים.
פעמים רבות אנחנו פוגשות שוב את אותה תחושת דחייה, אותה שקיפות, אותה בדידות או אותה אכזבה — רק עם אנשים שונים.
על פי עולם הנפש, תת המודע מחפש את המוכר גם כשהוא כואב. פצעי התקשרות שנוצרו בילדות ממשיכים לנהל את מערכות היחסים שלנו, עד שאנחנו לומדות לזהות אותם, להאיר אותם ולרפא אותם.
במקום לראות בכך גורל, התורה מלמדת אותנו לראות בכך קריאה אל הגאולה.
הגואלת הפנימית שכבר קיימת בתוכך
הגאולה מתחילה ברגע שבו אני מפסיקה להמתין שמישהו מבחוץ יהיה הגואל שלי.
אין פירוש הדבר שאינני זקוקה לאהבה, לקרבה או לתמיכה. פירוש הדבר הוא שאני מפסיקה לנטוש את עצמי.
אני מתחילה לראות את הלב שלי.
אני מתחילה להקשיב לו.
אני מתחילה לקחת אחריות על האושר הרגשי שלי.
לא מתוך ביקורת עצמית, אלא מתוך התעוררות של הגואלת הפנימית שהקדוש ברוך הוא נטע בכל אחת מאיתנו.
כמו שמשה רבנו ראה את סבלם של ישראל, כך גם אנחנו יכולות ללמוד לראות את הסבל שבתוכנו מבלי לברוח ממנו.
בין המצרים הוא תיקון לחטא המרגלים
חטא המרגלים לא היה רק חטא היסטורי.
הוא היה פרשנות שגויה על אהבת הבורא.
“בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים.”
כמה פעמים גם אנחנו מפרשות את הכאב שלנו כאילו הקדוש ברוך הוא התרחק?
דווקא ימי בין המצרים מזמינים אותנו ללמוד פרשנות חדשה:
גם בתוך ההסתר יש אהבה.
גם בתוך השבר יש השגחה.
גם בתוך החורבן יש זרעי גאולה.
כוח התקווה על פי התורה
אחת השאלות שישאלו כל אדם היא:
“האם ציפית לישועה?”
התקווה איננה רק רגש חיובי.
על פי התורה היא כוח רוחני המחבר אותנו אל מקור החיים.
כאשר אנחנו מחיות מחדש רצונות שנקברו, חלומות שנדחקו ותפילות שהתייאשנו מהן, אנחנו מחברות מחדש את הלב אל השפע האלוקי.
“לישועתך קיוויתי ה’.”
תרגול יומי לריפוי הלב
בכל יום הקדישי לעצמך חמש דקות בלבד.
הניחי שתי ידיים על הלב.
נשמי עמוק.
ואמרי:
“לב יקר שלי, אני כאן.”
“אני רוצה לראות אותך.”
“אני רוצה להקשיב לך.”
“אני רוצה להיות נאמנה לך.”
לאחר מכן שאלי בעדינות:
לב יקר שלי, למה אתה זקוק ממני היום?
עצם המפגש היומי הזה מתחיל לשנות את מערכת היחסים שלך עם עצמך ועם הבורא.
הגאולה מתחילה מבפנים
ימי בין המצרים יכולים להפוך מהמתנה שהזמן יעבור — למסע של בניית בית המקדש הפנימי.
בכל פעם שאנחנו מפסיקות לנטוש את הלב שלנו, אנחנו מניחות עוד אבן בבניין.
בכל פעם שאנחנו בוחרות בנוכחות במקום בהימנעות, באמונה במקום בייאוש ובאהבה במקום בפחד — אנחנו מתקרבות עוד צעד אל הגאולה.
הגאולה הפרטית כבר נטועה בתוכך.
הקדוש ברוך הוא נתן לך לב שמסוגל להתרפא, להאמין, להתחבר ולאהוב.
ואולי השבוע, חמש דקות ביום של מפגש אמיתי עם הלב שלך יהיו תחילתו של מסע חדש — מסע מגלות הלב אל גאולת הלב.
הערה אחת
הרבנית חוה היקרה
המאמר עמוק ומאיר את הלב.
נהניתי ממנו ממש!
תודה!
לאה רייש