הבית אמור להיות המקום שבו מורידים את השריון. המקום שבו נושמים. אבל יש נשים שחוזרות הביתה ומרגישות דווקא שם דריכות: מקשיבות לצעדים במדרגות, בודקות את הטון, מחשבות כל מילה. אין סימנים כחולים, אין מה להראות לאף אחד, ובכל זאת הבית כבר מזמן לא מרגיש בטוח.

את הנושא הזה פתחה חוה שמילוביץ בכנס השני בסדרה “זוגיות שאינה מיטיבה”, בפאנל “החיים בצל מערכת יחסים שאינה מיטיבה”. לצידה ישבו פסיכיאטר, פסיכולוגים ומטפלים שעובדים עם נשים במצבים האלה כבר שנים רבות. במאמר הזה ריכזנו את מה שהם אמרו: מהי אלימות שקופה, מה היא עושה לגוף ולנפש, ומה הצעדים הראשונים שאפשר לעשות.

מהי אלימות שקופה?

הפסיכולוג יצחק בכר, שדיבר בכנס על טראומה שמקורה במערכת יחסים פוגענית, מנה כמה סוגים של התעללות: פיזית, בתחום האישות, וכלכלית. ולצידם סוג נוסף, שהוא מכנה “התעללות שקופה”: התעללות נפשית והתעללות רוחנית.

למה שקופה? כי הרבה פעמים, כך הסביר, גם האישה שעוברת אותה לא מבינה שזו התעללות. אחרי הכנס הקודם תיארו לו נשים, כמעט בשוויון נפש, מצבים קבועים של מילות גנאי, האשמות, סחיטה ואיומים. מי שעוברת דבר כזה נוטה לומר לעצמה “זה בקטנה, זה לא מכות”. התשובה שלו חדה:

“בעל שאומר לאשתו מילות גנאי על בסיס קבוע, זה קו אדום… זה לא יכול להיות חלק נורמלי משום מערכת יחסים.”

— הפסיכולוג יצחק בכר, בכנס

שתיקה כעונש בזוגיות

אחת הדוגמאות שחזרו בכנס היא הענשה בשתיקה. אישה לא עשתה משהו שבעלה ביקש, והוא הפסיק לדבר איתה והתעלם ממנה שלושה חודשים. לדברי יצחק בכר זה לא נדיר; זה משהו שהוא שמע הרבה מאוד לאורך השנים. שתיקה ממושכת שנועדה להעניש איננה “רק מצב רוח”. היא חלק מהתמונה.

התעללות רוחנית

זה אולי החלק שהכי קשה לזהות בבית שומר תורה ומצוות. יצחק בכר תיאר התעללות רוחנית כהקטנה וזלזול בערך הרוחני של האישה, הצגת המעשים שלה כחסרי ערך, פגיעה בזהות הרוחנית שלה, מניעה או הגבלה של עשייה רוחנית, ואפילו ניסיון לאלץ אותה לעבור על מצוות ולפעול נגד המצפון שלה. הדוגמה שנתן: בעל שאומר לאשתו שוב ושוב שאין ערך לתפילה שלה, כי היא לא מכבדת אותו.

התעללות כזו יוצרת רגשות אשמה, ופוגעת בדיוק במקום שאמור לתת לך כוח: הקשר שלך עם הבורא.

אלימות כלכלית בזוגיות

גם השליטה בכסף עלתה בכנס. יצחק בכר תיאר אותה כניסיון לשליטה בלעדית במשאבים וליצירת תלות כלכלית. ד”ר מולי גרוסמן, מטפל זוגי ומוסמך בטיפול בנפגעים, דייק: כשהוא מגביל אותך בכסף לא כי אין, אלא כי הוא המחליט והוא השולט, זו אלימות.

“אבל הוא לא מרביץ”: למה גם זו אלימות

ד”ר גרוסמן ביקש לומר לכל אישה במפורש: אלימות רגשית, כלכלית ומינית הן אלימות, ואלימות קשה. לדבריו, הרושם של מכה פיזית נמחה אחרי ימים, שבועות או חודשים; אלימות רגשית לא נמחית. וכשאישה מבינה את זה, היא מתחילה להתייחס לעצמה ביותר כבוד, ולמה שקורה בבית ביותר רצינות.

הוא הוסיף נקודה למחשבה: לדבריו, אלימות מוגדרת בחוסר אונים. אם את חיה בתחושה מתמשכת של חוסר אונים מול מה שקורה בבית, אולי זה הזמן לעצור ולהסתכל, בעדינות, על מה שקורה.

מה קורה לגוף ולנפש כשהבית לא בטוח

הפסיכיאטר ד”ר שמעון בורשטיין, מנהל מרפאה ולשעבר סגן מנהל בית חולים שיקומי, הסביר שאצל מי שחיה במערכת יחסים שאינה מיטיבה מופיעה הרבה פעמים “הפרעת הסתגלות”: מצוקה גדולה ומתמשכת, בלי קצה באופק, עם תחושה של כליאה. סביבה מתפתחים מצב רוח ירוד, עצבנות, חששות, רוגזנות, קשיי שינה, ירידה בתיאבון וירידה בהנאה.

והמסר החשוב שלו: ברוב המקרים זו לא מחלה, אלא תגובה טבעית ונורמלית למצוקה מתמשכת. הרגשות האלה הם איתות של הנפש שאומרת: המצב לא טוב לי, צריך שינוי. לכן הוא רואה בטיפול השיחתי את העיקר. תרופות, במקרים שבהם הן נחוצות, הן כמו קביים: עוזרות ללכת, אבל לא מחליפות את הריפוי. כל עוד המצוקה בבית נמשכת, תרופה לבדה לא תפתור אותה.

פוסט טראומה ממערכת יחסים

יצחק בכר הוסיף שהרבה מומחים רואים בטראומה שמקורה ביחסים טראומה קשה אפילו יותר מטראומה של מלחמה או תאונה, כי היא פוגעת ביכולת לתת אמון ולהיות בקשר קרוב. לדבריו, פוסט טראומה איננה פגם או חולשה של מי שסובלת ממנה; זו הפעלה של מצב הישרדותי בנפש ובגוף. הסימנים שתיאר:

• חרדה, והימנעות ממצבים ומאנשים.
• קושי בקרבה ובחשיפת פגיעות.
• קשיי שינה.
• סף גירוי נמוך: התפרצות על רעשים קטנים.
• דיכאון וחוסר הנאה מדברים שפעם שימחו.
• קושי בריכוז, במוטיבציה ובתפקוד.
• קושי להרגיש: “כאילו אנחנו מאחורי איזה קיר זכוכית”, כלשונו.

הוא גם תיאר דפוס מוכר: האישה מתמקדת כל כך בבן הזוג, רק כדי להשיג עוד קצת שקט עד הפעם הבאה, שהיא מפסיקה לשים לב לצרכים של עצמה. וכשהצרכים הבסיסיים שלה, ביטחון, שייכות, קבלה ואמון, נשללים באופן קבוע, מופיעים תסמינים של פוסט טראומה.

בידוד בזוגיות: כשנחתכים צינורות ההזנה

אחד הדימויים החזקים בכנס: הקשרים שלנו עם אנשים משמעותיים הם כמו צינורות הזנה. לדברי יצחק בכר, דווקא הבדידות והיעדר רשת תמיכה הם שהופכים אישה לפגיעה יותר לפוסט טראומה. בן זוג עם קווים נרקיסיסטיים, כך תיאר, מכרסם בחוטים האלה: מסית נגד בני המשפחה ומציג את עצמו כמי שהוא היחיד שבאמת דואג לה. ההמלצה שלו: לזהות את התופעה, ולא להסכים לה.

“זה לא אני”: לקרוא לדברים בשם

עוד דבר שבעל הפרעת אישיות עושה, לפי יצחק בכר, הוא לנסות להלביש על בת הזוג זהות שלילית ולשכנע אותה שזו מי שהיא. והכלי המעשי שלו פשוט וקשה: לא לאמץ את הזהות הזו.

ד”ר עדה מיכל ויינשטיין, שדיברה בכנס על נרקיסיזם, אמרה לנשים שאם הקשר רעיל או לא, הן יודעות את זה לבד; יש להן סמכות של גוף ראשון. ויצחק בכר הזכיר את דבריה: לקרוא לדברים בשם המדויק שלהם זה כבר חצי מהריפוי, כי זה מאפשר להבין “שזה לא אני”. חוה שמילוביץ חיזקה את זה: את יודעת את האמת, את יודעת מה נכון לך, ומה שאת צריכה הוא תמיכה וגיבוי מקצועי שיתנו אישור למה שאת מרגישה מבפנים.

אז מה עושים? צעדים ראשונים מתוך הכנס

• לזהות. לשים לב לדפוסים: מילות גנאי, שתיקות עונשיות, זלזול בעולם הרוחני שלך, שליטה בכסף, בידוד. אם את רוצה להתחיל מהבסיס, קראי את המאמר שלנו על סימנים לזוגיות לא בריאה.
• לא לקנות את הזהות שהוא מלביש עלייך. מה שנאמר עלייך שוב ושוב איננו בהכרח מי שאת.
• לשמור על צינורות ההזנה. משפחה, חברות, קבוצת תמיכה: גם כשזה קשה, נסי לשמור עליהם ככל שאפשר.
• לקחת את עצמך לטיפול. חוה הזכירה בכנס שגם את מושפעת, בגוף ובנפש, וכדאי לומר לעצמך ביושר: עברתי טראומה, ואולי אני עדיין בתוכה. גם אחרי גירושין, לדבריה, ההשלכות יכולות להימשך שנים, ולכן כדאי לקבל טיפול ותמיכה.
• להתייעץ קודם עם איש מקצוע, ואחר כך עם הרב. חוה המליצה ללכת קודם לאיש מקצוע, ואז לבוא לרב עם תמונה מלאה של המציאות, כדי שההכרעה תהיה גם הלכתית וגם מקצועית.
• לחזור לדברים שוב ושוב. חוה ממליצה לשמוע את הכנס יותר מפעם אחת, כי “זה אסימונים שנופלים”, ולוקח זמן עד שהדברים מחלחלים. את הפאנל המלא אפשר לשמוע בערכת הכנסים “לְצִדֵּךְ” ובקצב שלך.

האמונה כמשאב, לא כמשקולת

יצחק בכר אמר בכנס שהקשר שלנו עם עצמנו ועם בורא עולם הוא לא סיסמה ריקה, אלא משאב טיפולי של ממש, ושטעות להפריד בין העולם הדתי לבין הטיפול בנפש. וחוה, שפגשה נשים שחוששות שאולי הקדוש ברוך הוא כועס עליהן, אמרה את זה בפשטות:

“הקדוש ברוך הוא לא מצווה על אף אישה בחיים לחיות בחיי סבל.”

— חוה שמילוביץ, בכנס

היא הציעה גם תפילה: בברכות השחר, ב”פוקח עיוורים”, לבקש לראות את המציאות כפי שהיא, בלי להדחיק ובלי לחשוב באופן רומנטי שהכול ישתנה מעצמו.

ומה עם הילדים?

חוה ביקשה בכנס מנשים שסובלות לא לתת למצב פשוט להימשך, אלא לקבל עזרה מקצועית, ולא לחשוב שהילדים לא סופגים את זה ולא נפגעים מזה. לנושא הילדים מוקדש בסדרה כנס נפרד.

שאלות נפוצות