הבית אמור להיות המקום הבטוח ביותר שלנו. ובכל זאת קורה, אומרת חוה שמילוביץ בכאב, שדווקא הבית הופך למקום של הישרדות: מתח באוויר, מילים עוקצניות, שתיקות ארוכות, ותחושה שכל אחד לבד.

חוה שמילוביץ, מטפלת רגשית וזוגית שמלווה נשים וזוגות כבר יותר מעשרים שנה ויוצרת שיטת Soul Therapy, מלמדת ששלום בית איננו מצב שנופל עלינו מהשמיים, וגם לא משהו שתלוי רק בצד השני. יש בו חלק שנמצא כולו בידיים שלנו. ריכזנו כאן כמה מהתובנות שלה: על הבית כמקדש מעט, על האחריות לאוויר שבבית, ועל מה שבאמת עומד מאחורי הביקורת והמריבות.

הבית כמקדש מעט

חוה מתארת את הבית כמקדש מעט: מקום שהשכינה יכולה לשרות בו, חתיכה קטנה של גן עדן למשפחה ולהקדוש ברוך הוא. ככל שיש בבית יותר אחדות, קרבה ואהבה, כך השכינה יכולה לשרות בו יותר.

ושורש החורבן, היא מלמדת, הוא שנאת חינם, ניתוק וריחוק. זה נכון לחורבן בית המקדש, וזה נכון גם לחורבן הפנימי: בית שבו בני המשפחה לא חווים ביטחון, שייכות וחיבור.

הבית אמור להיות מקום שבו כל אחד מרגיש אהוב, רצוי ושייך. בבית מורידים את ה”מסכים” והכיסויים, ולכן הוא אמור לאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת. חוה מזמינה לשאול: האם הבית שלי הוא “תיבת נח” עבורי? האם הוא מאפשר לי גם לקבל אהבה וגם לתת אותה?

שלום בית לא מחייב להיות אותו דבר

אחת התובנות המשחררות בשיעורים של חוה: שלום לא דורש דעות זהות או אופי זהה. שלום הוא מה שמאפשר להפכים להתחבר.

אחרי החתונה, המשפחה הופכת למעגל החברתי המרכזי שלנו, אף שאת בני המשפחה לא בוחרים כמו שבוחרים חברות. לכן צריך לעבוד על הקשר גם כשהאופי, המידות ותחומי העניין שלהם שונים משלנו. ודווקא שם, בתוך המשפחה, אפשר לחוות קרבה, אינטימיות וחברות עמוקה.

מאה אחוז אחריות על מה שאני מכניסה לבית

חוה מזמינה להסתכל על הבית ממעוף הציפור, ולראות כל אחד מבני הבית כמלך או כמלכה, שיש להם אחריות על האוויר שבבית. וגם את עצמך: כמלכה שמשפיעה על כל מי שבבית.

כל אחת יכולה לקחת מאה אחוז אחריות על מה שהיא עצמה מכניסה למרחב המשפחתי, גם אם אינה יכולה לקחת אחריות על מה שאחרים עושים. כמו נח, שטיהר את האוויר בתוך התיבה, יש לנו כוח לשמור על הבית ממילים, מתמונות ומהשפעות שליליות מבחוץ, וליצור בו אווירה של אמונה ובטחון, אהבה ושמחה. כשאני מתקנת את החלק שלי, אני מתקנת את החלק שלי בתוך השלם.

והתבוננות כזו נעשית בלי שיפוט, ביקורת, האשמה או רגשות אשמה. לא מאשימים אף אחד, וגם לא את עצמנו. רק מסתכלים בכנות ושואלים: מה הייתי רוצה לתקן? עם מי חשוב לי לשפר את התקשורת?

מה באמת עומד מאחורי ביקורת ומריבות

חוה מלמדת שהדיבור הוא רק קצה הקרחון. מתחתיו יש רגשות, כאב וצרכים עמוקים. כשאני לא מודעת למה שאני מרגישה ולמה שאני צריכה, קשה לי לבטא את עצמי, ואני עלולה להגיב בביקורת, בהאשמה, בשיפוט, בדרישות, בעקיצות או בהסתגרות.

מכאן נוצר מעגל מוכר: תקשורת טעונה מעוררת התגוננות והתקפה נגדית, ומשם מגיעים מאבקי כוח, צעקות ופגיעה הדדית. לפי חוה, זה נובע מתודעת הישרדות, שבה אני לא מאמינה שהצרכים שלי יקבלו מענה בתוך הקשר. גם כשאיש לא אמר שהשני הוא אויב, הגוף והתודעה מגיבים כאילו בני הבית מאיימים על האושר והביטחון שלי.

הדוגמה שחוה נותנת מוכרת לכל בית לפני פסח: “אף אחד לא עוזר פה”, “אני עושה הכול לבד”. זו בעצם בקשה לעזרה, אבל היא נאמרת בדרך שמורידה לכולם את החשק לעזור. השינוי, לדבריה, מתחיל בטיהור הלב מהכאב ומהמטען הרגשי, ורק אחר כך בדיבור שמקרב.

אהבה צריכה להיאמר, כל יום

אהבה, אומרת חוה, היא צורך בסיסי שנותן לנשמה מנוחה, ויוצר תחושת ערך, שייכות וביטחון. חוסר באהבה יוצר רעב אנושי, כמעט הישרדותי, במיוחד אצל נשים, שהקשר הוא יסוד כל כך מרכזי בחייהן. ובכל זאת, האחריות לאהוב את עצמי נשארת בידיים שלי, ולא מונחת על אדם אחר.

לכן צריך לבטא אהבה כל יום: במגע, במבט, בעידוד, בהכרת הטוב או במילים. חוה קוראת לבית “חדר כושר” לשריר של הבעת אהבה. גם לומר “אני אוהבת אותך” להקדוש ברוך הוא, לבעל ולילדים הוא תרגול חשוב. ביטויי אהבה חוזרים יוצרים ביטחון: מי שמרגיש אהוב נפתח באופן טבעי למי שאוהב אותו, ומי שלא מרגיש אהוב נוטה להיסגר.

טיפ אחד מעשי: קבלת פנים חמה

חוה נותנת נקודה מעשית אחת לחיי היומיום: הדרך שבה אנחנו מקבלים זה את זה. קבלת פנים יכולה לפתוח קשר, ויכולה לסגור אותו. היא מזמינה לחשוב: איזו קבלת פנים הייתי רוצה לקבל כשבאתי לעולם? כנראה משהו כמו: ברוכה הבאה, נשמה אהובה. אני כאן בשבילך, וכל כך חשוב לי שבאת.

אז כשמישהו נכנס הביתה: לומר שלום בחום ובחיוך, לתת מבט מאשר, ליצור רגע קטן אחד שאומר “אני רואה אותך, ואני שמחה שאתה כאן”. גם כשאת באמצע הכנת ארוחת הערב, ואפילו כשאת במצב הישרדות, זה לוקח רק רגע. ולא צריך לחשוש: שמחה, כבוד והכרה לא מקלקלים אף אחד.

ומאיפה מתחילים באמת?

חוה מלמדת שהצעד הראשון לתקשורת מקרבת עם אחרים הוא תקשורת מקרבת עם עצמי. הדיבור מאפשר לעולם הפנימי לצאת מהכוח אל הפועל, והדיבור עם ה’ עוזר לאישה להכיר את עצמה. כשאני מכירה את עצמי טוב יותר, אני יכולה להציג את עצמי בבהירות לאדם אחר, ולהכיר גם אותו מתוך מודעות עמוקה יותר.

המטרה, היא אומרת, היא שגם העזרה המעשית בבית תינתן מתוך שותפות מהלב, ולא מתוך כפייה או מאבק. ומעבר לזה: קשר אינטימי, עמוק ומהנה עם האנשים החשובים בחיינו.

עוד בסדרה: למה כל כך קשה לבקש? איך להביע צרכים בזוגיות.

ואם את מרגישה שכל האחריות מונחת רק עלייך, ושהקושי בבית עמוק יותר, כדאי לקרוא גם את סדרת המאמרים זוגיות שאינה מיטיבה. בערכת הכנסים לְצִדֵּךְ חוה מרחיבה על כך עם אנשי מקצוע ורבנים.

שאלות נפוצות